כולנו מכירים את אלול, החודש שבו משהו בקצב משתנה מעט. עוצרים, חושבים על השנה שעברה, לפעמים מרימים טלפון שלא הרמנו הרבה זמן, אומרים טעיתי, מבקשים סליחה, מנסים לסדר משהו שנשאר פתוח.
ובתוך המחשבות האלה עלתה בי שאלה מסקרנת: האם הצורך הזה לעצור ולתקן שייך רק למסורת שלנו?
האם רק אצלנו נוצר זמן מיוחד בשנה שבו אדם מתבקש להביט לאחור ולחשוב על היחסים שלו עם אחרים? או שבמקומות שונים בעולם בני אדם מצאו דרכים אחרות לעשות בדיוק את אותו הדבר?
ככל שקראתי וחיפשתי, גיליתי משהו שאני פוגשת שוב ושוב גם במסעות בעולם. התרבויות שונות מאוד זו מזו, אבל מתחת למנהגים, לשפות ולטקסים מסתתרים לא פעם צרכים אנושיים דומים.
גם כשמדברים על סליחה.
יפן- לפעמים ההתנצלות חשובה יותר משאלת האשמה
ביפן התנצלות היא חלק עמוק מהשפה החברתית. קידה יכולה לבטא כבוד, תודה וגם התנצלות, ובמצבים רשמיים עומק הקידה והאופן שבו היא נעשית משתנים בהתאם להקשר.
אפשר לראות זאת אפילו במסיבות עיתונאים של חברות גדולות, כאשר מנהלים קדים בפני הציבור בעקבות כשל או שערורייה. בחברה היפנית, ההתנצלות אינה תמיד רק משפט משפטי של מי אשם ומי לא. לעיתים היא דרך להכיר בכך שהתרחשה פגיעה או נוצרה אי נעימות ולנסות להשיב את ההרמוניה למערכת היחסים.
וזה מעניין, כי זו דרך מעט אחרת לחשוב על המילים "אני מצטער".
לא רק מה עשיתי, אלא גם מה קרה בינינו.
קירגיזסטאן- לפעמים הדרך חזרה עוברת סביב שולחן
בקירגיזסטאן פגשתי שוב ושוב תרבות שבה לאירוח, למבוגרים ולחיים הקהילתיים יש משקל עצום. במסורות מקומיות, כאשר מתעורר מתח בתוך משפחה או קהילה, המפגש עצמו חשוב לא פחות מהמילים.
יושבים. מארחים. אוכלים. נותנים מקום למבוגרים ולמי שמסוגלים לגשר בין הצדדים.
יש משהו יפה מאוד ברעיון הזה. לא תמיד צריך להתחיל בשיחה הגדולה. לפעמים צריך קודם ליצור מחדש מקום שבו אפשר בכלל לדבר.
אולי בגלל זה שולחן משותף הוא הרבה יותר מרהיט. הוא מרחב שמכריח אותנו להישאר עוד קצת יחד.
ולפעמים, לפני שמגיעה הסליחה, מגיע הלחם.
איטליה- דברים שאומרים דרך האוכל
גם באיטליה השולחן הוא הרבה יותר ממקום שבו אוכלים.
מחקרים על התרבות המשפחתית האיטלקית מתארים את האוכל כאמצעי לבניית קשרים, לביטוי של אהבה וחברות ולחיזוק תחושת המשפחה. הארוחה המשותפת ממשיכה להיות עבור משפחות רבות זמן של שייכות, שיחה וקשר.
וזה משהו שקל מאוד להרגיש כשנמצאים באיטליה.
לא כל רגש נאמר במילים. לפעמים מישהו מכין במיוחד את המנה שאתה אוהב. מוזג כוס יין. מניח עוד צלחת על השולחן. מזמין אותך לשבת.
האוכל אינו מחליף התנצלות, כמובן, אבל הוא יכול לפתוח דלת.
אולי זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת מפגשים סביב אוכל במסעות. דרך מטבח מקומי אפשר להבין דברים שלפעמים שום אתר תיירות או מוזיאון אינם יכולים להסביר.
איך משפחה מדברת. איך מארחים. איך מביעים אכפתיות. ואיך מנסים להתקרב מחדש.
לפעמים הפסטה באמת אומרת משהו שהמילים מתקשות לומר.
ניו זילנד- לא רק לתקן את הקרע, אלא לבנות מחדש את הקשר
בתרבות המאורית קיים המושג Whakawhanaungatanga.
המשמעות שלו רחבה יותר מסליחה. הוא מתייחס לתהליך של יצירה, חיזוק וטיפוח של מערכות יחסים באמצעות מפגש, חוויה משותפת, תקשורת וקשר.
בגישות מאוריות עכשוויות שעוסקות ביחסים ובתהליכים משקמים, הדגש אינו נמצא רק באדם היחיד. מערכת היחסים עצמה נמצאת במרכז. השאלה היא כיצד מחזירים אמון, שייכות וקשר בין אנשים.
וזו בעיניי נקודת מבט מרתקת.
כי כאשר מערכת יחסים נשברת, אפשר להתווכח זמן רב מי צדק. אבל אפשר גם לשאול שאלה אחרת.
מה צריך לקרות עכשיו כדי שיהיה אפשר לחיות שוב יחד?
קשה שלא לחשוב כאן על הרעיון היהודי של בין אדם לחברו. לא רק החרטה שבלב, אלא האחריות שלנו כלפי הקשר עם האדם שמולנו.
ומה המחקר אומר על מי שסולח?
כאן הסיפור מקבל עוד שכבה מעניינת.
מחקרים בפסיכולוגיה מצאו קשר עקבי בין סליחה לבין מדדים טובים יותר של בריאות נפשית וגופנית. מטא אנליזה שכללה יותר מעשרים ושישה אלף משתתפים מצאה קשר בין סליחה לבין בריאות, כאשר הקשר היה חזק במיוחד במדדים של בריאות פסיכולוגית. נמצאו גם קשרים למדדים של מערכת הלב וכלי הדם, ובהם לחץ דם וקצב לב.
מחקר אחר, שעקב אחר אנשים במשך חמישה שבועות, מצא שכאשר רמת הסליחה עלתה, רמת המתח הנתפסת ירדה, והירידה במתח הייתה קשורה גם לשיפור בתסמינים נפשיים.
חשוב לדייק. המחקר אינו אומר שסליחה היא תרופה, ולא שכל מי שסולח יהיה בריא יותר. אבל הוא בהחלט מצביע על כך שהחזקת כעס ופגיעה לאורך זמן כרוכה בעומס רגשי וגופני, בעוד שסליחה עשויה להיות קשורה להפחתת חלק מהעומס הזה. מחקרי מעבדה אף מצאו שכאשר אנשים דמיינו תגובה סלחנית כלפי מי שפגע בהם, התגובה הפיזיולוגית שלהם הייתה רגועה יותר בהשוואה למצב שבו התמקדו בכעס ובטינה.
וזה אולי החלק המפתיע ביותר.
סליחה לא תמיד זקוקה לכך שהצד השני ישתנה.
לפעמים היא משנה קודם כל את האדם שסולח.
ובחזרה לאלול
אחרי המסע הקטן הזה בין יפן, קירגיזסטאן, איטליה וניו זילנד, אני חוזרת לאלול ומסתכלת עליו קצת אחרת.
אצלנו יש מילים משלנו, תפילות משלנו ומסורת עמוקה של תשובה ובקשת סליחה. ובכל זאת, מרגש לגלות שגם במקומות רחוקים מאוד בני אדם מחפשים דרכים לתקן את מה שנשבר.
אחד קד קידה, אחר מזמין לשולחן, מישהו מבשל וקהילה אחרת שואלת איך אפשר לבנות מחדש את הקשר.
הדרכים שונות. הצורך האנושי דומה מאוד.
ואולי זו אחת המתנות הגדולות של מסע בעולם. לפעמים אנחנו נוסעים רחוק כדי לפגוש תרבות אחרת, ובסוף מגלים דווקא משהו מאוד מוכר על עצמנו.
לקראת השנה החדשה אני חושבת שאולי לא צריך לפתור את כל מה שנשאר מאחור.
אבל אולי יש אדם אחד שכדאי להתקשר אליו.
שולחן אחד שכדאי לשבת סביבו.
ומילה אחת שכבר הגיע הזמן לומר.
