בכל פעם שאני חוזרת מטיול, אני מעבירה את התמונות למחשב, מסדרת אותן בתיקיות ומחייכת. מאות רגעים חוזרים אליי דרך המסך, נופים, אנשים, שולחנות, כפרים, דרכים.
אבל הזיכרון הראשון שמגיע אליי כמעט אף פעם לא עובר דרך העיניים.
לפעמים מספיק שמישהו אופה לחם, לפעמים זו מדורה קטנה, קפה שמתבשל או ריח של אדמה אחרי גשם. ברגע אחד אני כבר לא ליד המחשב. אני שוב במקום אחר, לפעמים אפילו בטיול מלפני שנים.
וזה תמיד מפתיע אותי מחדש. מכל התמונות שצילמתי ומכל הדברים שחשבתי שאזכור, דווקא ריח שלא ניסיתי לשמור מצליח להישאר.
אולי זאת הסיבה שטיול אמיתי לא נשאר רק באלבום התמונות. הוא נשאר בכל החושים.
למה ריח מחזיר אותנו כל כך מהר לזיכרון?
יש לזה הסבר מדעי מרתק.
חוש הריח קשור באופן הדוק למערכת הלימבית במוח, ובמיוחד לאזורים שמעורבים ברגש ובזיכרון, כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס. הקשר הזה עוזר להסביר מדוע ריח מוכר מסוגל לעורר זיכרון רגשי בעוצמה כזאת. לפעמים אנחנו אפילו מרגישים לרגע כאילו חזרנו אל המקום עצמו.
מחקרים על זיכרונות אוטוביוגרפיים מצאו שריחות יכולים לעורר זיכרונות רגשיים וחיים במיוחד. לעיתים הם מעוררים גם תחושה חזקה יותר של חזרה אל העבר לעומת רמזים אחרים.
וזה בדיוק מה שכל כך מסקרן אותי. אנחנו משקיעים כל כך הרבה בצילום של טיול כדי שנוכל לזכור אותו אחר כך, אבל המוח שלנו אוסף בדרך גם דברים שמעולם לא חשבנו לתעד.
ריח של מאפייה קטנה. עשן של עצים. תבלינים בשוק. בית ישן. עשב רטוב בבוקר.
אין להם תיקייה במחשב, ובכל זאת הם נשמרים.
אפקט פרוסט, או איך עוגייה אחת מחזירה ילדות שלמה
לתופעה הזאת יש שם שהגיע דווקא מהספרות: "אפקט פרוסט".
בספרו של מרסל פרוסט, טעמה של עוגיית מדלן הטבולה בתה מעורר אצל המספר רצף של זיכרונות ילדות. הרגע הספרותי הזה הפך עם השנים לדוגמה מפורסמת לאופן שבו טעם וריח יכולים לפתוח זיכרון שלא חיפשנו באופן מודע.
המדע חקר מאז את התופעה וגילה שפרוסט תיאר משהו מאוד אנושי. ריחות עשויים לעורר זיכרונות אוטוביוגרפיים עשירים ורגשיים, ולעיתים עצם המפגש עם הריח גורם לזיכרון לצוף בלי שהתכוונו בכלל להיזכר.
אולי בגלל זה לכל אחד מאיתנו יש כמה ריחות שהם בעצם סיפור חיים קטן.
ריח של בית מסוים, בושם של אדם אהוב, אוכל של סבתא, ים של חופשת ילדות או גשם ראשון במקום שבו גדלנו.
וגם למקומות יש ריח
כשאני חושבת על המקומות שבהם טיילתי, אני מבינה שלחלק מהם יש אצלי ממש חתימת ריח.
יש מקומות שאני זוכרת דרך מטבח. אחרים דרך יער, אדמה או עשן. לפעמים זה ריח של שוק מקומי שבו הכול מתערבב יחד, פירות, גבינות, עשבי תיבול, מאפים וקפה.
וזה לא רק עניין נוסטלגי. חוקרים שעוסקים כיום במורשת של ריח מנסים להבין כיצד ריחות הופכים לחלק מהזהות של מקום ושל תרבות.
באוניברסיטת UCL בלונדון, למשל, מתקיים מחקר שעוסק ב"מורשת ריח". החוקרים בוחנים כיצד אפשר לזהות, לתעד ואולי גם לשמר ריחות שיש להם משמעות היסטורית ותרבותית. אחד מתחומי המחקר שלהם עסק בריח המוכר של ספרים וספריות היסטוריות, שנוצר מהנייר, מהדבק, מהעץ ומתהליכי ההתיישנות של החומרים.
אני אוהבת מאוד את הרעיון הזה, כי הוא משנה קצת את הדרך שבה אנחנו חושבים על שימור של מקום. אנחנו רגילים לשמר מבנים, יצירות אמנות, בגדים, כלי עבודה וחפצים עתיקים. אבל מה עם הריח שהיה בחנות של אופה לפני מאה שנה? הריח של בית מלאכה, של ספרייה עתיקה או של מטבח מקומי?
גם אלה היו חלק מהחיים במקום.
אולי בגלל זה אני מחפשת בטיולים את המקומות שחיים באמת
כשאנחנו מגיעים למקום חדש, קל מאוד להתמקד במה שכדאי לראות. אנחנו מחפשים את התצפית, המבנה החשוב, הכיכר היפה או התמונה שנרצה לקחת הביתה.
אבל עם השנים אני מגלה שהזיכרונות שנשארים אצלי הם לא תמיד המקומות המרשימים ביותר.
לפעמים זו כניסה למטבח בזמן שמישהו מבשל. לפעמים בית מלאכה קטן. שוק בבוקר. תנור שמוציא לחם. עשבי תיבול שזה עתה נקטפו. או האוויר הקר והרטוב של בוקר במקום שמעולם לא הייתי בו קודם.
אולי דווקא ברגעים האלה אנחנו מפסיקים רק להסתכל על המקום ומתחילים באמת להיות בתוכו.
וזה בעיניי ההבדל בין לראות מקום לבין לחוות אותו.
בסוף אנחנו חוזרים הביתה עם מאות תמונות, אבל המוח שומר לעצמו אלבום נוסף. אין בו קבצים ואין בו תיקיות. יש בו קולות, טעמים וריחות, והוא נפתח דווקא כשאנחנו הכי פחות מצפים.
ואם ישאלו אותי מה הייתי רוצה לקחת מכל מקום שבו ביקרתי, כנראה שלא אבחר מזכרת.
אבחר ריח.
כי לפעמים, שנים אחרי שהטיול נגמר, מספיק ריח אחד קטן כדי לגלות שבעצם חלק מאיתנו עדיין שם.
