להתחיל מחדש: איך תרבויות בעולם מקבלות שנה חדשה

יש משהו בתחילתה של שנה חדשה שגורם לנו להבטיח לעצמנו הבטחות. השנה אעשה יותר בשבילי, השנה אפסיק לדחות, השנה אעז, השנה אשנה משהו שכבר הרבה זמן אני יודעת שצריך להשתנות.

אנחנו באמת מתכוונים לזה, ובכל זאת, כשחשבתי השנה על התחלות חדשות, נזכרתי דווקא ברמב"ם ובאופן שבו הוא מתאר תשובה אמיתית. לא די להצטער או לומר שאנחנו רוצים להשתנות- המבחן מגיע כשאדם פוגש שוב מצב דומה לזה שפגש בעבר, והפעם בוחר אחרת.

זה גרם לי לחשוב על כל אותן החלטות שאנחנו מקבלים בתחילתה של שנה. אולי שינוי אמיתי אינו מתחיל ברגע החגיגי שבו החלטנו להשתנות, אולי הוא מתחיל דווקא ביום רגיל לגמרי, כשהחיים מעמידים אותנו שוב מול אותו פחד, אותו הרגל או אותה התלבטות, ואנחנו בוחרים הפעם לעשות משהו קצת אחרת.

ומכאן יצאתי למסע קטן בעולם, בעקבות מנהגי שנה חדשה בעולם. רציתי לגלות איך תרבויות שונות מסמנות את הרגע שבו תקופה אחת מסתיימת ואחרת מתחילה.

ומה שמצאתי היה מפתיע בדמיון שלו.

במקומות רחוקים מאוד זה מזה אנשים מנקים, מפנים, מצלצלים בפעמונים, מדליקים אש, פותחים דלת, מביטים בזריחה או נפרדים באופן סמלי מחפצים ישנים. כאילו בני אדם הבינו כבר מזמן שכדי להרגיש שמשהו חדש באמת מתחיל, לפעמים לא מספיק לחשוב עליו- צריך לעשות משהו.

ביפן: קודם מפנים את הישן, אחר כך מחכים לאור

בערב השנה החדשה נשמעים במקדשים בודהיסטיים ברחבי יפן פעמוני Joya no Kane. הפעמונים מצלצלים 108 פעמים, מספר שבמסורת הבודהיסטית קשור לתשוקות ולדחפים הארציים שמטרידים את האדם. הצלצולים מסמלים את ההיפרדות מהם ואת הכניסה לשנה החדשה נקיים יותר.

אבל יש עוד מנהג יפני שאני אוהבת במיוחד. לקראת השנה החדשה נהוג לערוך ניקיון יסודי ולהכין את הבית לתקופה החדשה. וביום הראשון של השנה יש מי שיוצאים לראות את הזריחה הראשונה, Hatsuhinode. המסורת של צפייה בזריחה הראשונה ותפילה לקראת השנה החדשה עדיין מוכרת ביפן כיום.

אני אוהבת את הסדר הזה. קודם לפנות, אחר כך לעצור ורק אז להביט באור הראשון של מה שעומד להגיע.

אולי יש כאן משהו שכדאי לקחת גם לחיים שלנו- לפני שאנחנו ממהרים להוסיף עוד החלטה ועוד יעד לשנה החדשה, אולי כדאי לשאול קודם מה אנחנו בכלל מוכנים לפנות כדי שיהיה לחדש מקום להיכנס.

בסקוטלנד: מי יעבור ראשון בדלת?

בסקוטלנד חגיגות השנה החדשה נקראות Hogmanay, ומסביבן נוצרו במשך השנים מסורות רבות.

אחת המוכרות היא First Footing. האדם הראשון שחוצה את סף הבית אחרי חצות נחשב למי שעשוי להביא עמו מזל לשנה החדשה. באופן מסורתי הוא מגיע עם מתנות סמליות כמו פחם, ויסקי או שורטברד.

אבל דווקא מנהג אחר תפס אותי.

במסורות ההיילנדס היה חשוב להיכנס לשנה החדשה עם בית נקי. בימים שבהם הבתים חוממו באש פתוחה, נהגו לפנות את האפר ולהכין אש חדשה לקראת השנה שבפתח.

איזה דימוי יפה- לפנות את האפר של האש שכבר בערה, אבל לא לוותר על האש עצמה, פשוט להדליק אותה מחדש.

אולי התחדשות אינה תמיד להחליף את החיים שלנו במשהו אחר. לפעמים אנחנו דווקא רוצים לשמור על הבית, האנשים והדברים שאנחנו אוהבים, רק לפנות קצת אפר שהצטבר ולהחזיר לתוכם אש חדשה.

נורוז: כשהטבע עצמו מתחיל מחדש

יש מקומות בעולם שבהם השנה החדשה אינה מגיעה באמצע החורף, אלא יחד עם האביב.

נורוז, שמשמעות שמו היא "יום חדש", הוא חג עתיק המציין את השנה החדשה ואת תחילת האביב באיראן ובקהילות רבות ברחבי מרכז אסיה ואזורים נוספים. מועדו קשור ליום השוויון האביבי.

ההכנות לנורוז מתחילות עוד לפני החג. באיראן נהוג לערוך ניקיון אביב יסודי של הבית, לקנות בגדים חדשים ולהכין מאכלים מיוחדים. בתקופה שלפני החג קיימות גם מסורות הקשורות באש, ובהן קפיצה מעל מדורות.

יש משהו כמעט מתבקש בשנה חדשה שמגיעה יחד עם האביב, כי הטבע מזכיר לנו שהתחדשות אינה בהכרח מחיקה של מה שהיה קודם.

עץ שעומד עירום בחורף אינו הופך באביב לעץ אחר. השורשים נשארים, הגזע נשאר, השנים שעברו עליו נשארות. ואז, כמעט בלי רעש, מתחילים לצמוח עליו עלים חדשים.

אולי כך נראית גם התחדשות אנושית טובה- לא להפוך למישהו אחר, אלא לאפשר למשהו חדש לצמוח מתוך מי שאנחנו כבר.

באיטליה: לפעמים צריך פשוט להוציא משהו ישן

גם בין מנהגי שנה חדשה בעולם אפשר לסמוך על האיטלקים שיכניסו לסיפור אוכל, מזל וקצת דרמה.

באזורים מסוימים באיטליה התקיים בעבר מנהג של השלכת חפצים ישנים מהחלון בערב השנה החדשה. המנהג נפוץ כיום הרבה פחות, וטוב שכך מבחינת מי שעובר ברחוב, אבל המשמעות הסמלית שלו נשארה יפה: להיפרד ממשהו ישן כדי לפנות מקום לחדש.

ועל שולחן השנה החדשה מחכות העדשים.

לפי המסורת האיטלקית הן קשורות למזל ולשפע, הקשר לכסף עתיק. כבר בתקופה הרומית היה נהוג להעניק שקיק ובו עדשים מתוך משאלה שהן יהפכו, באופן סמלי כמובן, למטבעות בשנה החדשה.

אולי לא במקרה אוכל מקבל מקום מרכזי כל כך בטקסי התחדשות. אוכל הוא דבר ממשי- אפשר להריח אותו, לטעום אותו ולחלוק אותו עם אחרים. וכך רעיון מופשט כמו "שנה חדשה" נכנס פתאום אל הבית ואל השולחן.

אז מה אפשר לקחת מכל מנהגי השנה החדשה האלה?

אני לא מציעה לצלצל בפעמון 108 פעמים, גם לא לקפוץ מעל מדורה, ובוודאי שלא להתחיל להשליך את תכולת הבית מהחלון.

אבל מכל המסע הקטן הזה בין יפן, סקוטלנד, נורוז ואיטליה, הייתי לוקחת רעיון אחד:

לא רק להחליט- לעשות.

אולי במקום רשימת החלטות ארוכה לשנה החדשה, אפשר להתחיל מארבע שאלות קטנות.

לפנות: מהו דבר אחד שאני רוצה להשאיר בשנה שמסתיימת?

לפתוח: איזו דלת אני רוצה להעז לפתוח השנה?

לעשות: מהו הדבר שכבר הרבה זמן נמצא אצלי תחת הכותרת "אולי יום אחד", והשנה אני באמת מוכנה להכניס אותו ליומן?

לבחור אחרת: כשאפגוש שוב פחד, הרגל או התלבטות שמוכרים לי היטב, איזו בחירה חדשה הייתי רוצה לנסות?

לא צריך לשנות את כל החיים בתחילתה של שנה.

אפשר לבחור פעולה אחת- להרים טלפון, להירשם, לקבוע, לנסוע, ללמוד, לומר כן, ואולי דווקא לומר לא.

כי אומץ לא תמיד מגיע לפני שאנחנו עושים את הצעד, לפעמים הוא נולד תוך כדי.

ואולי כשנגיע לראש השנה הבא, במקום להבטיח שוב "השנה אני…", נוכל להביט לאחור ולומר לעצמנו:

השנה, אפילו בקטנה, באמת עשיתי משהו אחרת.