בסוכות אנחנו מרימים לולב, ולפעמים מניחים כפות דקל גם מעל הראש, כסכך. אבל כשמורידים את הסכך, הסיפור של הדקל לא נגמר. הפרי מגיע אל הצלחת, ממנו מכינים סילאן, אפילו הגרעין יכול להפוך למשקה, ומחלקים אחרים של העץ קולעים סלים ומחצלות.
בואו נתחיל בחלק המוכר ביותר, התמר, ונראה לאן הוא מוביל אותנו.
תמר הוא לא רק מג׳הול
כשאומרים בישראל ״תמר״, רבים מאיתנו מדמיינים מג׳הול גדול ורך. על פי פרסום של משרד החקלאות משנת 2024, המג׳הול החזיק בכשמונים אחוז משוק התמרים בארץ. אבל לידו גדלים כאן גם ברהי, דקל נור וחיאני, ולכל אחד מהם מרקם וטעם אחרים. את הברהי, למשל, אפשר לאכול גם כשהוא צהוב ופריך.
הגדיד מתחיל לקראת סוף הקיץ ונמשך אל הסתיו, לפי הזן ואזור הגידול. אולי זו אחת הסיבות שהתמר מרגיש כל כך טבעי על שולחן החג: הוא מגיע אלינו בדיוק כשהעונה שלו מתעוררת.
איך התמר הופך לסילאן?
קל לחשוב על דבש כשפותחים צנצנת סילאן, אבל דבורים אינן חלק מהסיפור. את הסירופ מכינים מן התמר עצמו: ממצים את הפרי במים ומרכזים את הנוזל עד שהוא נעשה כהה וסמיך.
גם במקורות יש לתמר מקום מפתיע. הפסוק שמונה את שבעת המינים מסתיים ב״ארץ זית שמן ודבש״, והמסורת הפרשנית מזהה את הדבש הזה עם דבש תמרים. פתאום כפית סילאן מזכירה דרך ארוכה, מן העץ אל המטבח שלנו.
אפילו לגרעין יש המשך
אנחנו אוכלים תמר ושולפים את הגרעין כמעט בלי לחשוב. אבל מי שקולה וטוחן גרעיני תמר יכול להכין מהם משקה חם, בדומה לאופן שבו מכינים קפה. מחקר שבחן גרעיני תמר קלויים לא מצא בהם קפאין. למשקה יש טעם משלו, ולכן מסקרן לפגוש אותו כחומר גלם בפני עצמו.
מן הדקל אל הידיים הקולעות
הדקל נותן הרבה יותר מפרי. ברחבי המזרח התיכון קולעים מחלקיו מחצלות, סלים וכלים לבית. אונסק״ו כללה את הידע, המלאכות והמסורות הקשורים לדקל התמר ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.
גם בישראל אפשר לפגוש את המלאכה הזאת מקרוב. בעלי מלאכה משתמשים בסנסנים, הענפים הדקים שעליהם גדלים התמרים, וקולעים מהם סלים וחפצי נוי. מי שרוצה לנסות בבית יכול לבחור ערכת קליעה מסנסנים, ואפשר גם להזמין סדנה משפחתית.
בפעם הבאה שתשבו בסוכה, הרימו לרגע את המבט אל הסכך. באותו עץ נמצאים גם הפרי המתוק, גם חומר הגלם שבידי האומנים וגם ידע שעובר בין אנשים. לפעמים צריך רק להסתכל שוב על דבר מוכר כדי לגלות כמה סיפורים הוא מחזיק.


